אליס קורניוק
אני הייתי שם
אישה בחודש התשיעי, מתרגשת כל כך. כל יום יכול להיות היום שבו אני אפגוש את התינוק הזה בבטן שלי. סופסוף אגלה איך הוא נראה. אחבק אותו ואלחש לו מילות אהבה. וכבר כבד ואין כוח והכל כואב. אבל זה בכלל לא משנה כי כולי ציפייה ליום הזה, יום המפגש. ובבית החולים יברכו אותי ״מזל טוב, אמא, ילדת תינוק בריא ומהמם״.
יש אישה שכבר לא תזכה להכיר את התינוק שלה. והתינוק שלה כבר לא יחובק. וגם מילות אהבה הוא לא ישמע. הוא אפילו לא ינשום נשימה אחת, כל כך קצרים היו החיים שלו. ויום המפגש הוא גם יום המוות. והברכות, הפכו כולן לתפילות.
ההורים שלי, גם הם היו שם.
פנסיונרים, מחכים בתחנת האוטובוס לחופשה שלהם בים המלח. כל שנה הם נוסעים לים המלח. ״זה מבריא את הגוף וגם את הנפש,״ הם אומרים לי כשאני שואלת אם לא נמאס להם כל שנה לנסוע לאותו מקום. עם המזוודה הקטנה שלהם, מדברים עם החברים שלהם על החדר שכל אחד הזמין ואיפה הם יתמקמו בחוף כל בוקר.
יש פנסיונרים שכבר לא יגיעו השנה לים המלח, ולא בשום שנה. הכוח והנפש שלהם כבר במנוחת עולמים.
גם החברים שלי, גם הם היו שם.
הם קנו כרטיסים למסיבה, הם אפילו לא כל כך יודעים איפה זה רעים. אבל יאללה לאיפה לא נוסעים בשביל מסיבה טובה. אבל טובה כזאת.. באמת. דרך פגז לסיים את החגים האלה, לרקוד אלף שעות ולראות את השמש עולה על המדבר.
כל כך הרבה חברים שכבר לא יראו את השמש עולה מעל המדבר. כבר לא ירקדו יותר אף פעם. כי לא יהיו יותר מסיבות, ולא חברים. הם ישארו שם לנצח, בחולות האלה ברעים.
גם הילדים שלי, גם הם היו שם.
יושבים על הכיסאות הקטנים במסיבת סיום של הגן בקיבוץ. כל כך שמחים, שרים את השירים שהם שרים כל בוקר, אבל הפעם עם ההורים, איזה כיף! מקבלים עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות מלמעלה וגם אבטיח. והילדים מצחקקים בהתרגשות, כי מקבלים המון קינוחים היום. ואז אמא אחת מוציאה טלפון ואומרת ״בואו מהר מהר נעשה תמונה כל עוד כולם פה״. עוברות כמה דקות עד שכולם מצליחים להידחס לסלפי, ילד אחד כבר עצבני והוא לא רוצה. חלק לא מסתכלים למצלמה בכלל. אבל יש תמונה. והגננת קוראת מילות סיום וגם ההורים. ומחלקים מתנות ויש כאלה שגם קצת בוכים.
ויש גן שכבר לא יצלמו בו תמונות, ולא יחלקו בו עוגה ואבטיח. ומילות הסיום בו הן כבר לנצח, וגם לא קצת בוכים. שם כבר בוכים כל הזמן, והרבה. וכבר אין צחוק של ילדים נרגשים, יש רק בור שחור.
גם בעלי, גם הוא היה שם.
נועל את כל הדלתות לפני שהוא הולך לישון, עובר בין כל החדרים ובודק שיש לכולם כל מה שצריך. נותן נשיקות אחרונות. ואז לפני שהוא נכנס למיטה, הוא כבר לא בטוח שהוא סגר את כל הדלתות והחלונות אז הוא הולך ועושה עוד סיבוב, רק בשביל להיות בטוח. להיות בטוח שכולם הכי בטוחים שאפשר בתוך הבית היפה הזה שבנינו יחד .
ויש שם אבא שלא הצליח במשימה שלו, לא הצליח להגן על האוצרות הכי יקרים בחיים שלו. הוא החזיק את הדלת של הממ״ד במשך שעות, החזיק עד שהוא לא יכול היה להחזיק יותר, ואז המשיך להחזיק עוד. וזה לא עזר, הם לקחו אותו ואת האוצרות שלו בכל זאת.
גם סבא שלי, גם הוא היה שם.
אחד כזה שכבר ראה הכל. הוא ראה את הנאצים ואת הפוגרומים. ראה את הבולשביקים ואת הסובייטים. אז מי כבר יכול לעשות לו משהו? אף אחד בעולם. הוא כבר ראה הכל. ובכלל גם לא אכפת לו למות. אם מישהו, אז הוא רוצה ללכת. כי הוא כבר ראה הכל .
ויש שם סבא כזה, שגם אותו לקחו. לא היה לו אכפת למות, הוא רצה שיקחו אותו במקום מישהו אחר. אז הוא התיישב בסלון וחיכה, חיכה לשטן שייכנס אליו הביתה ויקח אותו. והתפלל ממש חזק שהשטן כל כך ישמח שיש לו טרף קל, שהוא לא ישים לב שיש אנשים בממ״ד.
כולנו היינו שם.
כמו תסריט מסרט רע מאוד כולנו היינו שם.
והבתים הם הבתים שלנו, והילדים הם הילדים שלנו.
וזה שבמקרה לא היינו שם, היינו בבית שלנו, המוגן, זה רק במקרה.
אסור לנו להירדם יותר בשמירה לעולם.
על כל המשמעויות של הדבר, אסור לנו.
זאת המורשת שלהם עכשיו, של כל מי שבאמת היה שם.